הרופאים יורדים לאילת: "אין לאן לברוח - מצד אחד מצרים, מצד שני ירדן; חייבים לקחת אחריות"
כבר בדרך הקצרה שבין שדה התעופה באילת לבית החולים יוספטל אפשר היה לקבל מושג ראשון על מצבו הבעייתי של בית החולים. "ליוספטל בבקשה", אמרתי לנהג המונית האילתי, שבתגובה פצח, כדרכם של נהגי מוניות, בנאום ארוך ומלא טרוניות על בית החולים: "אני מציע לך לקבל שם טיפול ראשוני מינימלי ולהמשיך אותו אחר כך באזור המרכז", הוא ייעץ בחום, ומיהר להסביר: "אני לא סומך על בית החולים הזה. כשאני ואשתי צריכים לעשות בדיקה רצינית, אנחנו טסים לבילינסון. לא מזמן הייתי צריך לעבור בדיקת קולונוסקופיה, ולמרות העובדה שמבצעים אותה כאן ביוספטל העדפתי לטוס לבילינסון. זו זכותי המלאה".
ואכן, לאורח לרגע מהמרכז שנקלע במקרה ליוספטל מזכיר הסיור בבית החולים מסע במנהרת הזמן: מבנה ישן ואפרורי שנבנה בשנות ה-60 ומעולם לא עבר שיפוץ רציני, חדרים נטולי מקלחות ושירותים, מטופלים המאושפזים שלושה בחדר - ובאופן כללי, שום דבר כאן לא מזכיר את הסטנדרט שאליו רגיל המאושפז בבילינסון, באיכילוב או בשיבא, שלא לדבר על בתי החולים הפרטיים.
בית החולים הקטן, המונה 65 מיטות בסך הכל, משרת את 55 אלף תושבי העיר והסביבה, את חיילי צה"ל המשרתים באזור ואת אלפי התיירים הנופשים בעיר. למרות חשיבותו האסטרטגית כבית החולים היחיד באזור גיאוגרפי גדול ומבודד, הוא נחשב מאז הקמתו למעין כבשה שחורה: שיעורי התפוסה הנמוכים שלו (60%-70% בלבד) הופכים אותו לגירעוני בהגדרה, ריחוקו הגיאוגרפי משכיח אותו מהתודעה הציבורית, הוא סובל ממחסור מתמיד ברופאים ובאנשי צוות - ואפילו הבעלים שלו, שירותי בריאות כללית, הצהירו בעבר פעם אחר פעם כי ישמחו להיפרד ממנו לשלום ולהחזיר אותו לבעלות המדינה, שנואשה מניהולו.
אל תנאי הפתיחה הלא פשוטים האלה הגיעו לפני כחצי שנה שלושה זוגות של רופאים מאזור המרכז והצפון, בניסיון של שירותי בריאות כללית לרענן את השורות בבית החולים, למלא חסרים ולתגבר אותו ברופאים מנוסים לאחר שנים ארוכות שבהן לא הצטרפו רופאים חדשים לבית החולים. עבור חלקם מדובר במעבר קיצוני ביותר - מהמרכז הרפואי הגדול והעשיר בילינסון בפתח תקוה (חלק מהמרכז הרפואי רבין), אל בית חולים שמכונה כאן "הפריפריה של הפריפריה".
לבני הזוג הרופאים מיכאל וטטיאנה ברנשטיין, בני 55 ו-56 בהתאמה, היו חיים נוחים בבית אריה שבאזור המרכז: מיכאל עבד כאורתופד בכיר בבילינסון ו"השלים הכנסה" בניתוחים פרטיים באסותא, וטטיאנה עבדה כרופאת ילדים עצמאית מטעם קופת חולים לאומית ביישוב. שניהם הצליחו בעבודתם ונהנו מהחברים ומהמשפחה שגרו לידם. ובכל זאת, לפני חצי שנה הם ארזו את חפציהם, נפרדו לשלום מהחיים הקודמים שלהם ועברו לעיר הנופש הדרומית המרוחקת. ילדיהם כבר בוגרים, ולכן לא עברו יחד אתם.
ברנשטיין מסביר כי ההחלטה על השינוי הדרמטי נבעה מהצורך שלו לעשות שינוי בחייו המקצועיים: "עבדתי בבילינסון מ-2002 עם עוד שני רופאים שהם חברים טובים. לפני שנה בערך החלטנו שהגיע הזמן לשינוי מקצועי", הוא מספר. התזמון של ההחלטה היה מוצלח מבחינתו של מנהל יוספטל, אבי גולדברג: בדיוק באותה תקופה הגיע לעשות "סיבוב קניות" בבילינסון כדי להכין את הקרקע לפרישת מנהל המחלקה האורתופדית ביוספטל, וכך נוצר הקשר.
לאור המעבר הקיצוני מהמרכז השבע לדרום הצחיח, ברנשטיין לא קפץ מיד למי הים האדום: "המעבר היה הדרגתי. במשך חצי שנה עבדתי בבילינסון וביוספטל לסירוגין, עד שקיבלתי את ההחלטה הסופית לעבור". לדבריו, התפקיד החדש ביוספטל מעמיד בפניו אתגר מקצועי מיוחד: "בבילינסון ביצעתי בעיקר ניתוחי כתף, כי הייתי רופא במחלקה שיש בה רופאים רבים שכל אחד מתמחה בתחום צר משלו. ביוספטל אני האורתופד היחיד, ולכן יש לי הזדמנות לבצע ניתוחים בכל התחומים שאני מכיר: טראומה, שברים, החלפת מפרקים, הארכת גפיים. זה בית חולים קטן עם כל היתרונות הגלומים בכך: יחס אישי, פחות זיהומים ואתגרים רבים".
גולדברג, 46, מדגיש כי באילת מרגישים היטב את השינוי מאז בואו של ברנשטיין: "עד היום, כשהיו מגיעים אלינו מקרי טראומה, היינו צריכים להעביר את הפצועים לסורוקה. כעת יש לנו אפשרות לטפל בהם בעצמנו. לפעמים זה עניין של חיים ומוות".
גם כיום ממשיך ברנשטיין לעבוד יום בשבוע בבילינסון, "כדי לשמור על הקשר המקצועי בין שתי המחלקות". הוא זוכה לתמיכה מלאה של גולדברג, שסבור ש"חשוב שרופא שמגיע לכאן מבית חולים גדול ישמור על קשר קבוע עם בית החולים הקודם כדי להמשיך להיות חלק מהפעילות שם". על הפרקטיקה הפרטית שלו, לעומת זאת, הוא נאלץ לוותר כמעט לגמרי: "פעם בשבוע אני טס למרכז לבצע ניתוחים פרטיים באסותא. אבל הנפח ירד משמעותית, כי אני לא יכול לבצע הרבה ניתוחים במרכז, כשאני לא נמצא במרחק סביר מהמטופל שלי".
טטיאנה, אשתו של מיכאל, שמשתלבת באילת כרופאת ילדים עצמאית, עדיין לא לגמרי מעכלת את המעבר שביצעו: "אם לפני שנה אם היו אומרים לי שאעשה שינוי כזה בחיים - לא הייתי מאמינה, אבל אפשר לסרב לו?", היא צוחקת, ומספרת שהחברים והמשפחה התקשו לעכל את ההחלטה: "כולם אמרו לי 'בעלך היה כל כך מוערך בבילינסון, אז למה אתם עוברים לאילת ועוד לבית חולים כל כך קטן?' אני עונה להם שאנחנו רוצים לנסות משהו חדש ומעניין. זה חידוש, הילדים שלנו כבר גדולים ואנחנו פתוחים לשינוי. נתתי לעצמי שנה - ואחריה אחליט אם אני נשארת פה או לא". בינתיים, היא מספרת שהיא נהנית מהים של אילת, "אבל בכל זאת חסרים לי מאוד החברים והמשפחה שנשארו במרכז".
גם ד"ר מרינה בחרך, 51, שהגיעה מצפת לאילת בעקבות בעלה, ד"ר לב בחרך, 52, מספרת על תגובות דומות מצד הסביבה: "הרוב אמרו לנו שהשתגענו כי היינו מבוססים בצפת. לי היתה קליניקה עצמאית גדולה מאוד ובית גדול, ולב היה אחראי על מיון ילדים בבית החולים זיו. מצד שני, חלק אמרו שזו הזדמנות לשנות ולהתקדם". ליוספטל הם הגיעו כמעט במקרה: "יום אחד ראינו בפרסומים הפנימיים של הקופה שמחפשים מנהל מחלקת ילדים ליוספטל, ואמרתי ללב בחצי צחוק, אולי תנסה? התקשרנו בספונטניות והיום, שנה אחרי, אנחנו פה", היא מספרת.
לב, כיום מנהל מחלקות הילדים, הגיע ליוספטל על תקן המושיע, אחרי שאלה התנהלו במשך שמונה חודשים בלי מנהל מחלקה. "זו היתה תקופה ארוכה שבה נסמכנו על כל מיני מחליפים, מתגברים, רופאים בחצי משרה, ורופא פנסיונר שעובד במשרה חלקית", מספר גולדברג. בחרך הגיע אמנם מבית חולים בפריפריה, אך בית החולים בצפת גדול בהרבה מיוספטל. הוא נכנס לתפקיד שאין לו אח ורע בשום בית חולים: "זה תפקיד ענק - רופא שאחראי למעשה על כמה מחלקות: ילדים, תינוקות, וסיוע לחדר לידה. היינו צריכים מישהו שיכול לטפל בכל התחומים: מיון, מחלקת ילדים, תינוקות שנולדו ופגים", מספר גולדברג. התפקיד המאתגר כאילו נתפר למידותיו של בחרך: בזיו הוא עבד במיון ילדים ובפגייה, ובעברו התמחה בטיפול נמרץ ובהרדמה.
בכל זאת, בחרך משלם מחיר כבד: "היות שיש רק רופא אחד ופנסיונר במחלקות - העומס בלתי נתפש", מספר גולדברג. "מעבר לעבודתו השוטפת של בחרך, הוא משמש 20 יום בחודש גם ככונן פעיל, כלומר הראשון שמתקשרים אליו עם כל בעיה שיש עם הילדים בתינוקייה, במחלקה ובחדר הלידה. לשם השוואה, רופא ממוצע במחלקת ילדים באזור המרכז עושה ארבע-שבע כוננויות בחודש, ומגבה את התורן במחלקה. כאן אין תורן. הכל על הכתפיים של לב. אם יש בעיה בחדר לידה הוא חייב להגיע תוך דקות, אחרת עלול להיגרם נזק בלתי הפיך. מפעם לפעם מגיעים רופאים מהמרכז להחליף אותו, ורק אז הוא יכול לצאת מאילת".
"האחריות די כבדה", מודה בחרך. "אין לאן לברוח. מצד אחד מצרים, מצד שני ירדן, ואני חייב לקחת את האחריות. רוב הזמן אין מישהו בכיר יותר להתייעץ עמו ולהתחלק באחריות. מצד שני, התחלתי להרגיש משמעות אמיתית, וזה עושה טוב לאגו שלי, שהוא דבר די חשוב".
איך מקבלים החלטה כל כך קיצונית כמו לעזוב שתי משרות מצליחות וחיים נוחים בצפת ולרדת לאילת?
מרינה: "ללב יש כאן אתגר מקצועי רציני, ואני רציתי שינוי בחיי. בצפת הרגשנו שמיצינו את ההתקדמות המקצועית שלנו, והיינו מוכנים לזה. זה שינוי קיצוני, אבל זה לא מתקרב לקיצוניות של עלייה לישראל. כנראה שיש לנו בגנים את התכונה של הפתיחות לשינויים: גם ברוסיה היינו הראשונים מהמשפחה ומהחברים שעלו לישראל, ב-1990".
יש אוזן קשבת
והנה עוד מצב שנשמע כמעט דמיוני לתושבי המרכז אך התקיים באילת מאז ומתמיד: עשרות חולי הדיאליזה וחולי ה"טרום דיאליזה" המתגוררים בעיר היו זוכים לביקור רופא אחת לחודש בלבד. בשאר ימי השבוע האחיות העובדות במכון היו מנהלות את הטיפול, ובמקרה הצורך מתייעצות טלפונית ומקבלות הוראות מנפרולוג באזור המרכז. לפני חמישה חודשים המציאות הזו השתנתה: ד"ר ולריה מורדכוביץ', 37, מומחית לרפואה פנימית ולנפרולוגיה, עברה ליוספטל עם בעלה מרק, 38, אח טיפול נמרץ שהשתלב גם הוא בבית החולים, ועם בנם בן החמש.
מורדכוביץ' הגיעה ליוספטל לאחר שסיימה התמחות בנפרולוגיה בבילינסון ולא נמצא לה תקן במחלקה. "מנהל המחלקה שלי הציע לי את האפשרות הזו, וההחלטה לא היתה פשוטה: מצד אחד זה שינוי דרסטי - לשנות את הסביבה ולהתרחק מהמשפחה ומהחברים. מצד שני, האתגר המקצועי קסם לי כי יש פה הכל - חולי דיאליזה, מרפאת טרום דיאליזה ומחלקה פנימית". ביוספטל, הדל במשאבים, מנצלים היטב את הכישורים של מורדכוביץ' - והיא עובדת בחצי משרה כנפרולוגית ובחצי משרה כרופאה במחלקה הפנימית.
איציק בן הרוש, 50, הוא חולה דיאליזה ותיק שבעברו שתי השתלות כליה שהחזיקו מעמד שנים ספורות. ב-16 השנים האחרונות הוא מטופל שלוש פעמים בשבוע במכון הדיאליזה שהתנהל עד לאחרונה ללא רופא, ומרגיש היטב את השינוי באיכות הטיפול: "עד שהגיעה לכאן ד"ר מורדכוביץ', היה מגיע לכאן רופא נפרולוג אחת לחודש, שנאלץ לעבור בין החולים במפגשים קצרים ולא ממצים. לחולי דיאליזה יש הרבה בעיות שדורשות מענה מיידי שפשוט לא קיים כאן - היינו נאלצים לחכות בסבלנות לפעם בחודש שבה הרופא יגיע ולפעמים זה מאוחר מדי.
"הרופאים התחלפו כל הזמן, וברור שכשרופא מכיר אותך הטיפול הוא הרבה יותר טוב. היינו מתוסכלים מאוד. ד"ר מורדכוביץ' נמצאת פה כל הזמן, גם כשצצות בעיות, וזה משנה את כל התמונה. גם ההרגשה שונה. יש לנו אוזן קשבת".
גם רחל טוויל, 40, מעידה על רוחות של שינוי: "בעבר היינו מזניחים את הבעיות ומחכים עד שיגיע רופא, אחת לחודש. כיום, הנוכחות הקבועה של הרופאה נותנת ביטחון, יש עם מי לדבר".
בדומה לבחרך, גם מורדכוביץ' מספרת על הקושי לקבל החלטות לבד: "במרכז רפואי גדול יש תמיד נגישות לכל האפשרויות הטיפוליות, והיו רופא בכיר ומנהל מחלקה שאתם אפשר היה להתייעץ. כאן אני צריכה לקבל לבד החלטות רפואיות ולוגיסטיות בשטח, ובאופן מיידי".
"אילת לא איימה עלי"
"ההגעה של שלושת הזוגות האלה נותנת לנו דחיפה חזקה קדימה - אמיתית ותדמיתית", אומר גולדברג. "זה בית חולים קטן, שלא יכול להתפאר בינתיים בתשתיות מפוארות או בטכנולוגיות מאוד מתקדמות. אין MRI, אין CT-TEP, ואין חדרים שנראים כמו מלון חמישה כוכבים - אלא תנאים פיסיים לא פשוטים, עם שלוש מיטות בחדר. אבל אנחנו יכולים להתפאר במשאב האנושי שלנו, במקצועיות וביחס האישי שאנחנו מעניקים. בכל מחלקה יש רק חמישה עד 15 חולים, וזה מאפשר לרופאים ולאחיות להקדיש לכל מטופל יותר זמן". כעת הוא מסמן את היעד הבא: השגת קרדיולוג קבוע לבית החולים. "כיום מגיע לכאן קרדיולוג מבילינסון פעם בשבוע, אבל ברור שיש בעיה עם המודל של רופאים שמתחלפים אחת לשבוע. רופא קבוע ייתן שדרוג משמעותי לרפואת הלב בעיר, ואנחנו מתכננים את זה בשנה הקרובה".
גם גולדברג הוא מהגר מהמרכז: הוא החל את דרכו כעתודאי והתמחה ברפואת משפחה, אך כבר בתחילת הדרך סומן לתפקידי ניהול ומילא תפקידים ניהוליים שונים בשירותי בריאות כללית. לפני כשלוש שנים התקבל לפרויקט היוקרתי של קרן וקסנר ועשה בעזרתו תואר שני במינהל ציבורי באוניברסיטת הרווארד שבמסצ'וסטס. מבוסטון הוא חזר ישר לאילת, לתפקיד המאתגר של מנהל יוספטל, ולאחר שנה הצטרפו אליו אשתו ובנותיו. "זה הרילוקיישן הכי קיצוני שאפשר לעשות בישראל", הוא צוחק. "משיכון ותיקים ברמת גן, שם גרתי בנוחות ובנחמדות - לאילת המרוחקת. אבל אילת לא איימה עלי, להפך. היא נראתה לי עיר נעימה, עם יתרונות מסוימים".
מי שחזר מהרווארד יכול לקבל כמעט כל תפקיד שירצה. מה משך אותך דווקא לאילת?
"אני איש צעיר וזה תפקיד שאתה יכול 'לשים את הידיים סביבו'. קסם לי שהתפקיד כולל אחריות משולבת על בית החולים ועל הרפואה בקהילה, וזה גם מקום שיש בו הרבה מה לעשות. כשאורתופד מגיע למחלקה כאן, יש לו משקל סגולי גדול מספיק כדי לחולל שינוי באוכלוסיה באילת - וכך גם לי, שמגיע לבית חולים קהילתי בפריפריה, יש את היכולת להשפיע על בריאות תושבי העיר".
מה היה לך הכי קשה במעבר?
"עד שראיתי שהבנות שלי נקלטות היטב במערכת החינוך ומבחינה חברתית, ועד שהמשפחה כולה הסתדרה - לא הייתי שקט. הריחוק ממשפחה ומהחברים הקשה על כולנו בשנים הראשונות".
ומה היה קשה מבחינה מקצועית?
"המרחק הפיסי יוצר ריחוק מנטלי מסוים. הרופאים שנמצאים פה חשופים פחות למה שקורה במרכז. מבחינה מקצועית אני מנהל שאין לו סגנים, והרופאים כאן הם בודדים בתחומם. לכן סיעור המוחות מצומצם מאוד, וזה ניכר בשטח. זה לא הסופרמקט שיש במרכז, ויש לא מעט תחומים שמבוססים על אדם אחד - שגם הוא צריך לצאת מדי פעם לחופש או לקחת ימי מחלה. האתגר של תפעול דברים כאלה ועוד כשאתה כל כך רחוק - הוא גדול מאוד".
נהג המונית האילתי שהסיע אותנו לכאן לא שפע מחמאות על בית החולים.
"זה נכון שיש לנו בעיה מבחינת הדימוי. יש לאנשים נטייה בסיסית לחשוב שמה שבמרכז הוא טוב ומה שבפריפריה פחות, וחלקם לא ישתכנעו אחרת גם אם יציגו בפניהם עובדות. קשה להאשים אותם. כשהם מגיעים לבילינסון הם רואים תנאים פיסיים אחרים לגמרי ומגוון של רופאים - ויכול להיווצר הרושם שעדיף להיות שם מכל בחינה. אבל זה ממש לא נכון. אנחנו עושים הרבה דברים לא פחות טוב מבמקומות אחרים, ואנחנו רק משתבחים".
התחייה של בית החולים יוספטל
אחרי עשרות שנים שבהן היה יוספטל תקוע כמו עצם בגרון של הבעלים שלו, שירותי בריאות כללית ש"ייבשה" אותו בהתאם, חל לפני שנתיים מהפך בתפישה של הנהלת הקופה, עם כניסתו של אלי דפס לתפקיד המנכ"ל. דפס החליט להשקיע בבית החולים והחל במהלך כולל לשדרוגו, באמצעות כספים שהשקיעו הכללית והמדינה, וכן בעזרת תרומה של פדרציית יהודי טורונטו.
בעקבות התקציבים האלה יתחיל בקרוב להיבנות חדר מיון חדש ומשודרג לבית החולים, בעלות של 4 מיליון דולר, שבנייתו אמורה להיות מושלמת תוך שנתיים. חדר המיון יכלול 30 מיטות (לעומת שמונה כיום), ביניהן 20 מיטות מבוגרים, ארבע מיטות לילדים, שתי עמדות טראומה, שני חדרי בידוד ושתי עמדות טיפול נמרץ. מחלקות האשפוז ישופצו וישודרגו, וכן תוקם מחלקת טיפול נמרץ בתוך המחלקה הפנימית.
"כל השנים אמרנו למדינה שאי אפשר לנהל את בית החולים הגירעוני וביקשנו מהמדינה לקחת אותו מאתנו", מספר דפס. "זה היה לא להקיא ולא לבלוע, אז החלטתי לבלוע, אבל עד הסוף. אם בית החולים נשאר שלנו, אז ניתן את כל המשאבים כדי להתאים אותו לצרכים של אילת. נכון שלא יהיו שם אף פעם דברים מסוימים כמו מנתח לב פתוח, כי זה לא כלכלי ולא יעיל. אבל מה שצריך להיות שם - יהיה שם, וברמה הכי גבוהה שיש, בדיוק כמו במרכז".
התורם המשמעותי המאפשר את שדרוג בית החולים הוא ארגון פדרציית יהודי טורונטו הקנדי, שמגייס כ-60 מיליון דולר בשנה עבור פרויקטים שונים בפריפריה בישראל, עם דגש מיוחד המושם על העיר אילת. גם גיוס שלושת זוגות הרופאים מהמרכז לבית החולים, לדוגמה, התאפשר בזכות מלגות שתרמה הפדרציה לצורך תגמולם של הרופאים.
טד סוקולסקי, נשיא ומנכ"ל הפדרציה, מסביר כי האסטרטגיה של הארגון היא השקעה באזורים שבהם התרומה משיגה מקסימום השפעה ושינוי חיובי בתחומי החינוך, הבריאות והיזמות. "חדר מיון מודרני ועדכני הוא זרז לשיפור בית החולים כולו, וחשוב מכך - מעניק ביטחון וגאווה לתושבי הסביבה", מסביר סוקולסקי.
לדבריו, "תמיד מוזר עבורי כשישראלים מדברים על 'הפריפריה'. כקנדי זה נראה אבסורד שמדינה בגודל של אגם אונטריו הקנדי אפילו תחשוב שיש לה פריפריה. עצוב שזה כך. אני אומר לשותפים שלנו בצפון ובדרום שהם נמצאים בחזית של המדינה, ובונים את עתידה. אני מאמין שחיוני שנמשיך לקחת חלק בחלום הציוני, על ידי תמיכה באזרחים ובקהילות בחזית של המדינה".